בים ההדחות המקיפות אותי מכל עבר, (הרי אני מכורה לריאליטי – את זה כבר סיפרתי לכם), יצא לי לחשוב כמה אנרגיה המשתתפים משקיעים בכדי שנסמס, נקליק או נמחא כף דווקא להם. הם שרים, רוקדים, רצים, בוכים, משתטים, מוותרים על עקרונות ומאבדים לעיתים גבולות, הכל בשם ה-"סמס" שיציל אותם מהדחה ויאמר להם "אתם טובים מספיק".
אומנם בחיי היום יום, איש לא מצביע לנו בסמס, באתר אינטרנט או בכל תוכנית מציאות (כביכול), כזו או אחרת, אבל נראה לי שכולנו רוצים לזכות באהדת הקהל. בהיותנו יצורים אנושיים אנו מתרפקים על ברכיה של חיבה אנושית, צמאים לה, מונעים ממנה ומוכנים לנקוט בצעדים מרחיקי לכת בכדי לזכות בה.
השאלה שעולה היא, כמה רחוק אנו מוכנים ללכת? מה אנחנו באמת מוכנים לעשות בכדי שיאהבו אותנו? יחשבו שאנחנו טובים? יותר טובים?... במחשבותיי שקעתי בעניין השאלה הזו שגרמה להרהר, והגעתי עד לימי החטיבה, בהשוואה לבית ספר יסודי זהו בהחלט ה"מגרש של הגדולים". חשוב להיות מקובל, חשוב להכיר, להתחכך – שידעו "מי אני". אני זוכרת שהתייחסתי לנושא מאוד ברצינות והיה לי ארסנל של התנהגויות שאמורות להשיג לי מעמד חברתי כפי שרציתי. חלקן באמת הצליחו, גיל העשרה זכור לי מאוד, בעניין של השתלבות חברתית בהחלט הייתי מקובלת, מוקפת חברים וחברות. במבט לאחור אני זוכרת את עצמי משקיעה המון אנרגיה בלהראות "מגניבה", מירב המשאבים היו נתונים למטרה- החברתית, ללא ספק.
כאמא לילדות אני חושבת שרכישת הכלים החברתיים המאפשרים לך לא לאבד את זהותך בקרבם של אנשים אחרים הוא אתגר גדול,ומשימה שחשוב מאוד לעמוד בה. אחרת הדרך שבה הולכים לאיבוד נהיית נגישה הרבה יותר. נכון, לא פעם אנחנו כביכול "נכנעים" לדעתם של הרוב, "קונפורמיסטיים" נקרא לזה, אך אין זה אומר שאיבדנו את זהותנו. יחד עם זאת, אם אף אחר אינו יודע מי אנחנו מפני שאנחנו לא משמעים ותמיד מתכופפים לאן שהרוח נושבת, לא באמת הישגנו מעמד חברתי אלא הפכנו לכלי משחק שלבסוף – יודח מהמשחק. נראה לי שאנחנו צריכים להגדיר לעצמנו מה חשוב לנו, על מה אנחנו נלחמים, מה האג'נדה שלנו ומה אנו מוכנים לחיות בשלום, וכמו ביתר הדברים לנהוג באיזון המאפשר בחירה ולא הגדרה תבניתית.
ישנם דברים שנוכל להשיג בשלב מאוחר יותר של החיים, לימודים, השכלה גבוהה, מקצוע, נכון לא תמיד זה אידיאלי ואולי לא מומלץ לפעול כך באפשרות ראשונה, אך יחד עם זאת הכלים החברתיים שנרכוש, הביטחון העצמי שנחוש כשאנו נמצאים בעורנו – אלו הם שיאפשרו לנו להשיג דברים שלא נרכשים בכסף או בידע. אהבה לעצמנו, אמיתית וכנה תאפשר אהבה לאחר והכלתו, נבין שאנחנו לא בתחרות מתמדת עם הסביבה ולא כולם מאיימים על מקומנו, "הכל בסדר" יש מקום לכולם, לפעמים אף אחד לא מודח.
מצחיק אותי שדווקא בבית שבו אנו רואים את הגלריה האנושית ב"אקסטרים", אנשים נדחקים לפינות, דווקא שם הם נדרשים "להתנהג בהתאם". כן, השרידות האנושית היא למעשה ההישרדות הקשה ביותר כנראה, לא קל לאדם למצוא את מקומו בחברתם של אנשים שאיתם לא בהכרח בחר להימצא, לעיתים אנו מרגישים קטנים מאחרים או גדולים מהם, האתגר הוא להרגיש נוח ממש לידם.
חשבו על חייכם, הרי ביותר ממסגרת אחת, אתם פוגשים באנשים אחרים אותם לא בחרתם, עליהם אין לכם שליטה. המצבים האלו מאתגרים אותי במיוחד כאדם, כמאמנת.
לפני שנה, פורסם הטור הראשון שלי בעיתון (ובאתר האינטרנט), אין לתאר את ההתרגשות והחשש שצבעו כל מילה שכתבתי כאן, הכל היה כל כך מוקפד...מה תגידו, מה תחשבו, אם תקראו, אם לא תקראו?...רציתי לכתוב וחששתי, חיכיתי שיתפרסם ונבהלתי, פתאום פתחתי את העיתון והנה אני מונחת לפני עם תמונה והכל. מן הסתם, מדובר ביצירה שלי, השקפת עולמי, נקודת מבטי כאדם פרטי וכמאמנת, סביר להניח שישנם אנשים שם בחוץ שלא השתגעו, לא אהבו אולי, אז מה זה אומר?
נכון, לא קל להרגיש "לא אוהבים אותי", "לא אוהבים את היצירה שלי", בכל תחום אני חושבת שרמת אי הנעימות היא מורגשת, אבל חשוב שנדע שזה טבעי ושזה בסדר. לי חשוב שהמילים שנכתבות כאן יהיו אני, שאני אקרא את הטור ואני ארגיש גאווה ושביעות רצון. וישנן אף פעמים שאני פחות מרוצה ודווקא הפידבק ממכם הקוראים הוא שמחזק אותי ומקל עלי.
שנה שבה מידי שבוע אני כותבת לכם, מספרת לכם, משתפת אתכם ומרגישה קרובה. אין ספק שאנשים מספקים לי הרבה חומר למחשבה וכתיבה. אימון הוא דרך חיים ואינו מהווה עבורי "מקצוע".
האימון אפשר לי להכניס לחיי הרבה גוונים, צדדים, תובנות, אהבה ובהחלט שיפר את איכות חיי. כאשר החלטתי להתחיל לכתוב את הטור היתה לי מטרה, רציתי להעביר את זה "הלאה", שגם אתם הקוראים תשפרו את איכות חייכם במה שאוכל להעביר אליכם בכתיבה, אני מקווה שהצלחתי. אני מרגישה שכן.
